|
|
 |
|
לפי ד"ר רוברט סרור וגב' רוז סרור.
להלן קטע כמעט לא ידוע של חייהם של הנמן ורעייתו מלאני, בעת שהותו בפריז.
תאור הקטע מאפשר לנו לראותו בפעולה בבית, בזמן חרום למרות גילו המתקדם. (יותר מ80 שנה).
לו ביתו של חבר האקדמיה הצרפתית ארנסט לגובה לא היתה בסכנת חיים, מי בימינו היה שומע מהאירוע הזה.
א. מי היה ארנסט וילפריד לגובה. (נולד ב1807 ונפטר ב1903 בגיל 96)
חבר באקדמיה הצרפתית, מחבר הצגות תיאטרון וקומדיות. הוא מוכר בימנו כמחבר "אדריאן לקוברר" (1849, שהביא לפירסומו בגיל 42). בו כיכבה השחקנית הצרפתית הטרגית (1692-1739), שהייתה פילגשו של המרשל דה סקס ושלגובה הפך אותה לגיבורת הצגתו.
אביו היה גבריאל לגובה, ידוע בפריז כמשורר (1764-1812). בנו ארנסט הלך בעקבות אביו. חוץ מ"אדריאן לקוברר" אנו חבים לו את "אומנות הקריאה" ובמיוחד את "שישים שנות זיכרונות".
ביצירה האחרונה בעלת 4 כרכים, של הסופר המחונן ובעל הטעם המשובח, הוא מספר בפרוט, על תקופת החיים שחיברה אותו עם הנמן ומלאני.
ב. הקריאה להצלה
"סמואל הנמן הוא אחד מהמחדשים הגדולים של המאה התשע עשרה." מספר לגובה "הוא התחיל לקראת 1835, מהפכה רפואית שממשיכה עד היום. אני לא חולק על השיטה, אני רק מציין עובדות.
אין לי מספיק מילים לברך על המקריות, שקישרה בני לבינו בתקופה שבה שמו הטוב התפרסם ונהפך לתפארת עולם: יתכן שיש לי חלק בזה, וסיפור הקשרים האדוקים שנוצרו בנינו, יסייעו להכיר יותר טוב את האיש המיוחד הזה ובעל שיעור הקומה."
"ביתי בת הארבע גססה והייתה על סף מוות. הרופא בבית החולים "הוטל דיא", ד"ר ר.... ציין באותו בוקר לאחד מחברנו , כי לביתנו אין שום סיכוי להינצל מן המחלה, וכי ימיה עלי אדמות, ספורים.
בפעם האולי אחרונה, ישבנו אמה ואני, ליד עריסתה. שלשר וגובו השגיחו יחד איתנו על הילדה. בחדר היה איתנו גם איש צעיר לבוש בבגדי נשף ריקודים, שרק לפני שלוש שעות, לא הכרנו כלל. זה היה אחד מתלמידיו המצטיינים ביותר של מ. אינגרס, אמורי דובל.
רצינו מאד שתשאר לנו לכל הפחות מזכרת אחת מהיצור הקטן והאהוב, שבתודעתנו הולכת כבר לבית עולמה. לשם כך אמורי הסכים לבוא לצייר את הפורטרט העצוב הזה. למטרה זו עזב את ערב הריקודים שבו השתתף.
כאשר האומן הנעים והיקר הזה (הוא היה אז בין 29), כולו נרגש ומבולבל, היה עד לחוסר האונים שלנו, לא ציפינו, וגם הוא לא, שמספר שעות מאוחר יותר, הוא יעשה לנו את הטובה הגדולה ביותר שאי פעם מישהו עשה לנו, ושאנו נהייה חייבים לו הרבה יותר מרק ציור של ביתנו, אלא נהייה חייבים לו את חייה!
בסמוך לרגלי העריסה, על רהיט קטן אך גבוה מאד, הוא הניח מנורה, כך שאלומת האור עטפה את פניה של הילדה.
עיניה היו כבר עצומות, גופה היה ללא תנועה. שערותיה היו פזורות סביב מצחה בלי סדר, והכרית עליה היה מונח ראשה לא היתה לבנה יותר מהלובן של לחייה וידה הקטנה. אולם הילדות טומנת בחובה עדינות יפה וכה מושלמת, שהיה נדמה שאפילו המוות המתקרב רק מוסיף עדינות לפנים הקטנות.
כל הלילה אמורי צייר. לעיתים קרובות נאלץ לנגב מעיניו את הדמעות שזלגו, וניזהר שלא יטפטפו על נייר הציור.
בבקר הפורטרט היה גמור. בהשפעת ההתרגשות, הוציא אמורי תחת ידיו יצירת מופת.
ברגע הפרידה, תוך כדי התרגשותנו ותודותינו הכנות, הוא אמר פתאום: "אם הרופא שלכם הודיע לכם כי ילדתכם אבודה, לא ברור לי, למה שלא תפנו לרפואה החדשה הזו, ששומעים כה רבות עליה בזמן האחרון בפריז? למה שלא תלכו לפגוש את הנמן?
הוא צודק, צעק פתאום גובו, הנמן הוא השכן שלי. הוא גר ברחוב מילאן מול האגודה שלי. אינני מכיר אותו, אבל מה זה חשוב . אגש לשם ואביא אותו לכאן מייד."
ג. ד"ר הנמן ואשתו מלאני בביתם
"גובו מגיע, ומוצא עשרים איש הממתינים בחדר ההמתנה. המשרת מזכיר לו כי הוא צריך לחכות לתורו..
להמתין?! צועק גובו, בתו של חברי על סף מוות! הרופא צריך לבוא איתי מייד!
ד"ר, אמר להנמן, מעשי מנוגד לכל הכללים, אבל אתה צריך לעזוב את הכל כדי לבוא איתי. מדובר בילדה קטנה ומתוקה בת 4 שעומדת למות, אם לא תבוא. אתה לא יכול להשאיר אותה למות..... זה לא יתכן."
הופעתו הנעימה וסבר פניו היפים השפיעו כרגיל ושעה מאוחר יותר הנמן ורעייתו הגיעו לחדרה של החולה שלנו.
בתוך כל הבלבול של ראשי המפוחד מרוב כאב וחוסר שינה, נדמה היה לי שראיתי שאחד מגיבורי סיפורי, הופמן נכנס לחדר.
הנמן בן 80:
הוא היה נמוך קומה, אבל מוצק בעל הליכה בטוחה. הוא התקרב עטוף במעיל פרווה, נתמך במקל הליכה מעוטר בידית זהב בצורת תפוח.
הוא היה כבן 80, בעל ראש אצילי עם שער שיבה עדין, זרוק לאחור ומתולתל בקפדנות סביב העורף. עיניו היו בצבע כחול עמוק במרכז, בעלות כתר כמעט לבן סביב האישון. הפה היה סמכותי, השפה התחתונה מעט נטתה קדימה, פיו נשרי.
בכניסתו הלך ישר אל העריסה, הביט במבט חד על הילדה, וביקש פרטים על המחלה בלי להתיק לרגע את עיניו ממנה.
פתאום לחייו האדימו, ורידי מצחו התנפחו ובזעם הוא צעק "תזרקו מייד דרך החלון את כל התרופות האלה, וכל הבקבוקונים שאני רואה כאן, תוציאו את העריסה מהחדר הזה. תחליפו את הסדינים ואת הכר ותיתנו לה לשתות מים כמה שתרצה.
- הם חיממוה יתר על המידה וממש הבעירו את גופה!
קודם נחוץ לכבות את האש! את ההמשך נראה אח"כ!"
- לאור הנעשה הגבנו ואמרנו כי לשינוי הטמפרטורה, להחלפת הסדינים והבגדים אולי תוכל להיות השפעה מסוכנת.
- "מה שבאמת גרם לסכנת מוות," השיב בחוסר סבלנות, "זו האווירה הנוכחית והתרופות הללו, תעבירו אותה לסלון, אני אחזור בערב. ובמיוחד תנו לה לשתות מים, ושוב מים ועוד פעם מים."
- הוא חזר בערב, והוא חזר גם למחרת, והתחיל לטפל בה עם התרופות שלו, ובכל פעם אמר: " הרווחנו עוד יום".
- ביום העשירי, הסכנה גברה ונעשתה קריטית. הקור הגיע לברכיים. הוא הגיע בשמונה בערב ונשאר כרבע שעה ליד המיטה, בדומה לאדם הנמצא במתח גדול.
- לבסוף, ורק לאחר שהתייעץ עם אשתו שתמיד לוותה אותו, הוא נתן לנו תרופה באמרו: "תתנו לה את זה, ושימו לב היטב האם תוך שעה הדופק יתחזק ויעלה."
- בשעה אחת עשרה, כאשר החזקתי את הזרוע שלה, היה נדמה לי פתאום שאני מרגיש שינוי קל בדופק, קראתי לאשתי, קראתי לגובו ושולשר, והנה כל אחד מאיתנו, מתחיל למשש את הזרוע, מתבונן בשעון , סופר את הפעימות, בלי להעיז לציין בביטחון, בלי להעיז לשמוח. עד שכעבור כמה דקות ארבעתנו התנשקנו. הדופק עלה בחזרה.
- לקראת חצות הוא הכריז: "לגובה יקירי, בתך ניצלה".
- "היא מרגישה קצת יותר טוב," הגבתי כולי נרגש, "אבל האם ניתן לומר שהיא הבריאה...?"
- "אני אומר לך שהיא ניצלה".כעבור זמן קצר התקרב לעריסה, גחן לעברה, נישק את מצחה של הילדה הקטנה ויצא.
- כעבור שמונה ימים, החולה החלה להחלים.
- ההחלמה הייתה אירוע שהכה הדים בפריז, אפילו כמעט סקנדל. שמי לא היה בלתי ידוע. הציגו את המתרחש כנס, אפילו כקימה לתחייה.
הנה האיש. כך הוא היה אז, וכך הוא עד היום.
המבנה החזק של פניו, לסתותיו המרובעות, הפעימות הבלתי פוסקות של הנחירים, והרעד הקל של קצות הפה שלו הרפויות עקב הגיל. כל דבר הקרין את אמונתו העמוקה, את תשוקתו וסמכותו.
סגנון הדיבור שלו היה מיוחד, כמו גם אישיותו. יום אחד שאלתי אותו: "למה אתה ממליץ לשתות הרבה מים אפילו לאדם בריא?"
כתשובה שמעתי מפיו את המשפט הבא, המשונה במידה ומתייחסים אליו במובן הצר, אבל עמוק הרבה יותר עבור מי שמבין אותו לאשורו, וכך אמר:
אין מחלה, יש "חולים".
יום בהיר ואביבי, הגעתי אליו באומרי: "הו, מר הנמן, איזה יום יפה היום".
"כל יום הוא יפה" השיב בקולו הרגוע והעמוק.
לאחר שבתי הבריאה, הראיתי לו את הציור המהמם של אמורי דובל. במשך פרק זמן ממושך הביט בהתרגשות רבה בתמונה שהחזירה לו את דמות הילדה הקטנה שקמה לתחייה, בדיוק כמו שהוא ראה אותה בפעם הראשונה, כאשר היא הייתה כ"כ קרובה למוות.
לבסוף הוא ביקש נוצת כתיבה ורשם בתחתית הציור:
"אלוקים בירך אותה והציל אותה"
סמואל הנמן
בבליאוגרפיה:
1. Docteur Georges Thouret : Hahnemann, p?re de l’hom?opathie, th?se Paris 1932.
2. Docteur Max T?tau : Hahnemann, Aux confins du g?nie. ?dition Similia, Paris, 1997, un volume in-8 de 220 pages.
3. Docteur Richard Haelh : Samuel Hahnemann, his life and his works. 2 volumes. Londres, 1922.
4. Lavarenne : Pages choisies d’Hom?opathie. Bailli?re, 1947.
5. Docteur Thomas Lindsey Bradford : Hahnemann, his life and letters, 1895.
6. Ernest Legouv? : Soixante ans de souvenirs. Hetzel, Paris, 1888.
7. Professeur Marc Klein : Aspects historiques des origines de l’ Hom?opathie en France. Annales hom?opathiques de France, N° 2, f?vrier 1972, pages 6 ? 22.
קראו גם על: הומאופת | אירידיולוגיה
